פסק-דין בתיק ע"פ 5459/12

השופט צ' זילברטל:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר א' כהן) בת"פ 14699-03-11 (הכרעת דין מיום 24.2.2012 וגזר הדין מיום 7.6.2012).

1.        נגד המערערים, כולם בני משפחתה של המתלוננת (מערער 6 הוא אביה, מערערים 1 ו-5 הם דודיה ומערערים 4-2 הם בני דודיה), הוגש כתב אישום, בו יוחסו להם מעשי אלימות שונים אשר ביצעו במתלוננת ובאדם נוסף (להלן: המתלונן), משום שדעתם לא הייתה נוחה מהתנהגותה של המתלוננת. על-פי כתב האישום, ביום 26.5.2009 בשעות אחר הצהריים נסעה המתלוננת עם המתלונן ברכבו. המערערים 4-1 עקבו אחרי רכבם בשתי מכוניות עד לגבעת המטוס שבירושלים, שם עצרו המתלונן והמתלוננת את הרכב. המערערים 4-1 יצאו מכלי הרכב שלהם ופנו לרכבו של המתלונן, כשבידי המערערים 2 ו-3 מוטות ברזל. אחד מהמערערים הכה באמצעות מוט הברזל ברכבו ובראשו של המתלונן. אז, הוציא מערער 1 את המתלוננת מהרכב בכוח, אחז בשערה והחל להכותה כשאליו הצטרף מערער 3. השניים העלו את המתלוננת באיומים לאחד מהרכבים בו נהג מערער 2. במקביל, הורו בצעקות שניים מהמערערים למתלונן להיכנס לרכב הנוסף ודחפוהו אליו. המתלוננת והמתלונן הוסעו לבית משפחת המתלוננת. שם, הוכנס המתלונן לחדר, בו הוא נכלא במשך כשעתיים והוכה על ידי אדם שזהותו אינה ידועה. כשהגיע לבית המתלוננת קרוב משפחתו אפשרו המערערים למתלונן לעזוב את הבית. מאידך, המערערים 4-1 המשיכו להכות את המתלוננת כשאליהם הצטרפו גם המערערים 5 ו-6. כך, בין היתר, המערער 1 תקף את המתלוננת באלה, תפש בשערותיה ודחף אותה אל חלון המטבח, אשר נשבר כתוצאה מכך; המערער 3 לקח מידי המתלוננת תיק ובו טלפון סלולארי, מסמכים, כסף וציוד נוסף במטרה להגביל את צעדיה, למנוע ממנה לברוח או להזעיק את המשטרה. כשניסתה המתלוננת לברוח מהבית, המערערים 4-2 מנעו זאת ממנה, כשהם אוחזים אותה בכוח ולא מאפשרים לה לצאת מהבית. כתוצאה המעשים המתוארים נגרמו למתלוננת חבלות ושריטות בגופה.

2.        ביום 24.2.2012 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערערים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. המערערים  כולם הורשעו בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו-382(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובעבירה של כליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק העונשין; מערערים 4-1 הורשעו גם בעבירת חטיפה, לפי סעיף 369 לחוק העונשין, ובעבירת תקיפה בצוותא כדי לבצע פשע, לפי סעיפים 381(א)(1) ו-381(ג) לחוק העונשין; מערער 3 הורשע גם בעבירת גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין.

3.        ביום 7.6.2012 גזר בית המשפט על המערערים 4-1 שנים עשר חודשי מאסר לריצוי בפועל ושנים עשר חודשי מאסר על תנאי שלא יעברו עבירה של חטיפה; על המערערים 6-5 נגזרו תשעה חודשי מאסר בפועל; על המערער 3 הושתו גם שלושה חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה של גניבה. בנוסף נגזרו על המערערים כולם תשעה חודשי מאסר על תנאי שלא יעברו כל עבירה של תקיפה וכליאת שווא, ופיצוי של כל אחד מהמערערים בסך 2,500 ש"ח למתלוננת.

4.        כאמור, הערעור שבפנינו מופנה כנגד הכרעת הדין ולחלופין כנגד גזר הדין. עיקר השגות המערערים על הכרעת הדין נוגעות לקביעות בית המשפט המחוזי ביחס למניע שעמד בבסיס המעשים; לקביעות בדבר מהימנותה של המתלוננת ואמה נוכח הסתירות המצויות בעדויותיהן; משקלה של עדות המתלונן נוכח "זיהומה" על ידי המתלוננת, ודחיית בקשתם על ידי בית המשפט המחוזי לגילוי מסמכים רפואיים הקשורים במצבה הנפשי של המתלוננת.

           בטרם אפנה לבחינת הכרעת הדין וטענות המערערים, מן הראוי להקדים ולציין, כי מן הראיות עולה כי המתלוננת נתפסה על-ידי המערערים כבחורה "בעייתית", בלשון המעטה, אם מפני הליכותיה ואורחותיה שלא עלו בקנה אחד עם השקפת העולם של המערערים ומסורותיהם ואם מפני שאלה סברו שמצבה הנפשי אינו שפיר והיא עלולה לסכן את עצמה (כטענתם). עוד עולה כי גם בין אבי המתלוננת (המערער 6) לבין אמה היחסים לא היו תקינים.

דיון

הערעור על הכרעת הדין

מהימנותה של המתלוננת ואמינות גרסתה

5.        בית המשפט המחוזי קבע כי גרסת המתלוננת עקבית ואמינה. בית המשפט דחה באופן מוחלט את טענות המערערים ביחס לאי שפיותה של המתלוננת: "בעדותה הוכיחה המתלוננת את חוכמתה וערנותה לקורה סביבה וחזרה והציגה את גרסתה באופן קוהרנטי" (עמ' 24 להכרעת הדין). בית המשפט עמד על אומץ ליבה של המתלוננת אשר העידה בנוכחותם של המערערים באופן עקבי, וכל זאת על אף הסיטואציה הקשה בה הייתה נתונה על רקע סירובה לציית להגבלות אותן ביקשו בני משפחתה להטיל עליה.

           בערעורם, שבים ומעלים המערערים טענות בדבר מהימנותה של המתלוננת ומצביעים על סתירות המצויות בגרסתה, כמו גם על סתירות בין גרסתה לגרסאות המתלונן ואמה. לעניין זה, מפנים המערערים לחוסר העקביות בגרסת המתלוננת ביחס לשאלה האם בעברה היו למתלוננת ניסיונות אובדניים; מה היו מעשיה עם המתלונן ברכבו ובאיזה שלב הצטרף המערער 5 לאירוע. המערערים אף מצביעים על סתירות בין גרסת המתלוננת לגרסתה של אימה, עיקרן הוא בשאלת הרקע האובדני של המתלוננת. כן מוצאים המערערים סתירות בין תיאור מעשה החטיפה בגרסת המתלוננת לגרסת המתלונן.

6.       ידועה ההלכה בדבר גדרי התערבותה המצומצמים של ערכאת הערעור בקביעות המהימנות של הערכאה הדיונית, שכן האחרונה, היא זו המתרשמת באופן בלתי אמצעי מהעדים, מאותות האמת וממכלול נסיבות העניין (ראו למשל: ע"פ 9352/99 יומטוביאן  נ' מדינת ישראל, פ''ד נד(4) 632, 643-642 (2000); ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל, פסקה 14 לפסק הדין (16.1.2006). לטעמי, לא עלה בידי המערערים להראות כי המקרה דנן נופל בגדר אותם המקרים המצדיקים חריגה מכלל אי ההתערבות (ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (17.03.08) (ע"פ 5386/05  בילל אלחורטי נ' מדינת ישראל, פסקה ו' (18.5.06)) 

סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) קובע כי "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות". נפסק, כי מהימנותו של עד תיפגע מקום בו נפלו בעדותו סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין ולא ניתן להם הסבר המניח את הדעת (ראו למשל: ע"פ 5853/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (14.1.2013)). בחינה מדוקדקת של הודעות המתלוננת ועדותה מציירת תמונה ברורה ועקבית של אופן התרחשות האירועים, המקבלת חיזוק משמעותי מהודעותיו של המתלונן, עדותה של אמה ואף מגרסתם של המערערים עצמם.

הסתירה המרכזית לה טוענים המערערים היא בגרסאות המתלוננת ואמה בשאלה האם המתלוננת ניסתה להתאבד בעבר אם לאו. בעניין זה הגישו המבקשים הודעה שמסרה המתלוננת במשטרה במסגרת תלונה קודמת שהגישה כנגד המערער 6, בגין מעשי אלימות שלו כנגדה. בה מסרה כי שנתיים לפני הגשת אותה התלונה, לאחר שהמערער 6 הכה אותה בכל גופה היא החליטה להתאבד ונטלה 20 כדורים (נ/1). כך גם אמה מסרה במשטרה "היא כמה פעמים ניסתה להתאבד" (נ/5). ואילו, בבית המשפט אמרה המתלוננת כי היא מעולם לא ניסתה להתאבד. כשעומתה המתלוננת בחקירתה הנגדית עם הדברים שמסרה במשטרה אמרה: "אף פעם לא אמרתי בחיים שלי לשוטר שאני ניסיתי להתאבד" וכי השוטרים הוסיפו את הדברים (עמ' 19 לפרוטוקול). כך גם אמה של המתלוננת שינתה את גרסתה בבית המשפט ואמרה כי המתלוננת לא ניסתה להתאבד בעבר וכן שהיא מעולם לא אמרה זאת במשטרה (עמ' 35 לפרוטוקול).

אכן נראה כי הדברים אינם עולים בקנה אחד. עם זאת יש לתת את הדעת על כך שהסתירה אינה נוגעת כלל לעניינים נושא כתב האישום. כמו כן, לעיתים עניינים הנוגעים בבריאות הנפש מלווים בבושה ובהסתרה. בעדותה בבית המשפט סיפקה המתלוננת את נקודת מבטה לאותו מקרה, בו לכאורה ניסתה להתאבד. לדבריה אביה מנע ממנה טיפול רפואי, חרף כאבי שיניים חזקים מהם סבלה, ותחת זאת הביא לה בעצמו תרופות שונות, עד שמצבה הצריך פינוי לבית חולים. שם, בשלב מסוים אביה הציע לה שתספר שלקחה כדורים ובתמורה לכך הוא ישיב לה את הפלאפון שלה (אשר הוא נטל מידה) "אמרתי להם בגלל שאבא שלי לקח ממני את הפל', אבל זה לא אמת, כי אבא שלי אמר לי להגיד, ואימא שלי עדה לכך ... " (עמ' 17-16 לפרוטוקול). נראה, כי סוגיית ההתאבדות ושאלת התרחשותה קשורות למצב הקשה והאלים ששרר בבית המתלוננת, אשר עליו ניתן ללמוד ממכלול הראיות בתיק. מכל מקום, איני סבור כי מדובר בסתירות היורדות לשורש העניין, ולפיכך אין הן מצדיקות התערבות בקביעות המהימנות ביחס למתלוננת ואמה.

מהטעם הזה אני סבור כי אף אם הייתה מתקבלת בקשתם של המערערים לגילוי המסמכים הרלוונטיים לא היה בה לשנות את קביעות המהימנות והעובדה. שהרי, לא נטען שלמתלוננת קושי בקריאת המציאות והבנתה, אלא המערערים ביקשו למצוא חיזוק נוסף לסתירה בסוגיית ההתאבדות. אולם, סתירה זו עמדה לפני בית המשפט והייתה ידועה, שכן ניתן להבחין בה מעיון בהודעות ובעדויות השונות, ובמובן זה המסמכים הרפואיים לא היו מגלים את אשר לא היה ידוע, ומשנים את קביעת בית המשפט לעניין המהימנות.

החטיפה והאירוע בבית המתלוננת

7.       באשר להתרחשותו של אירוע החטיפה ניתן למצוא לו חיזוק מסוים גם בהודעות המערערים. כך למשל מסר המערער 1 (ת/1): "להחזיר מישהי חולה הביתה זה לא חטיפה"; "יצאתי אני עומר ועאמר מצאנו אותה בתחנת האוטובוס והחזרנו אותה הביתה". וכן המערער 3 (ת/3): "אני לא חושב מי שחוטף מחזיר את החטוף לבית הוריו"; "והיא יצאה כועסת היא לבשה לא בסדר אח שלי ראה אותה יצאנו להביא אותה". יש לציין כי במענה לאישום לא הכחישו המערערים 4-1 את הבאתה של המתלוננת על ידם לביתה, אלא הכחישו שימוש בכוח ובאיומים. אולם, כאמור בית המשפט אימץ את גרסת המתלוננת, הנתמכת אף בהודעתו של המתלונן במשטרה (ת/12): "באו 2 מכוניות פורד טרנזיט ירדו כמה אנשים ... לקחו את הבחורה והכניסו אותה בכוח ומשכו אותה לתוך האוטו שלהם".